אגודת הסופרים האידישיסטית בניו יורק הזמינה את ביאליק לנשף כבוד, אך התנהגה באופן שהנחיל אי כבוד תחת כבוד.

הנשף נפתח בהקראה משיריו של ביאליק. חבורת אידישיסטים השתדלה להפריע ולא נתנה למקריא “לחלל” את המסיבה בשירים עבריים.

הנאום הפך לחלופת מהלומות לשוניות.

ביאליק התמרמר על היחס הזה והוכיח את הנאספים על הקרע החדש שהם יוצרים בתוך היהדות. הוא רמז להם על הקרע שהיה בין עשרת השבטים ליהודה, והעיר כי למרות ששבט יהודה היה מעט בכמות, הוא נשאר בתור גרעין האומה ועשרת השבטים נעלמו מעל פני שטח חיינו.

בתגובה להערתו, אחדים מן הסופרים הרימו על נס את הספרות האידישיסטית שהתפחה והתרחבה, והזכירו לביאליק את החטא של החרם שגזרו על אידיש בארץ ישראל.

עוד נטען, כי ביאליק הוא שה נדחה שנשבה בין הציונים הגוזזים את צמרו לתועלתם והפכוהו למכונה לתעשיית כספים בשביל ארץ ישראל.

סופר אחר הוכיח שהעם היהודי לא יצר כלום בארץ ישראל, מלבד קורבנות שהקריבו בזמן שבית המקדש היה קיים. לעם היהודי אין שום נחיצות בארץ ישראל, ורק בגולה יוכל להתפתח.

בכלל, נטען, עתיד היהודים הוא ברוסיה הסובייטית. במקום שהולכת ונוצרת התרבות היהודית האמיתית.

ד”ר קורלניק ביקש פשרה: לא הלשון היא העיקר, אלא מה שיש בה. הוא אינו מסכים לדעתו של ביאליק, שהלשון העברית היא העיקר, והוא חושב שגם האידיש אינה חשובה בפני עצמה. העיקר הוא היצירות עצמן.

ביאליק ישב כל הזמן והקשיב לנאומים. בסוף לקח את רשות הדיבור. הוא ייעץ לחבריו שישימו לב, כי בשעה שמדברים על יצירת עם, אין הכוונה רק לספרות, הספרות היא רק חוליה אחת בשרשרת היצירה העממית. העיקר הוא העם עצמו, וקיומו של עם בלי בית משלו איננו קיום, הלשון היא אחת האמצעים להבטיח את שיבת העם לארץ.

לסיכום, אמר ביאליק, שטות היא להתווכח בשאלה “מה תהא הלשון השולטת בארץ ישראל: עברית, יהודית או ערבית”, החיים עצמם הורו ויורו מה תהא לשון זו.